כשהמיינד צלול, הכול יפה.

אני לא אשכח את הפעם הראשונה שהתחלתי לחוש ביופיים של החיים.
חייתי במנזר ואט- סוואן- מוק בדרום תאילנד.
קיבלתי קוטי- בקתה קטנה כ- 6 מ”ר מבודדת ביער.

הנחיה הראשונה שקיבלתי,
זה להקשיב לגוף, לצלילים ולחוויה רגע אחרי רגע.

משחק ששיחקתי עם עצמי זה לתפוס בעין את בעל החיים שמפיק את הצליל שאני
שומע ומיד לראות איך זה משפיע על הגוף שלי.
זה מדהים איך הגוף מגיב ברגע שהוא תופס את האובייקט
לפעמים העין תפסה לטאה ולפעמים נחש או ציפור על צמרות העצים,
והגוף מגיב בהתאם.

לאט, לאט חושיי התחדדו ולא היה צליל או תנועה במרחב שנעלם מעיני.
ביער עם הזמן למדתי להכיר את העונות השונות,
להקשיב לסקאדות (מעין צרצר שמתפתח כל 17 שנה) בלילות הקיץ החמים.
ללכת בבוץ בעונת הגשמים, לחוות רוח יבשה וקרירה בעונה הקרה.
לראות כול יום זריחה ושקיעה, לעקוב אחר הירח יום אחרי יום.

למדתי לחיות בבקתה עם עוד חרקים.
הבחנתי שלכול יצור חי יש תהודה משלו.
למשל החרקים המעופפים עפים בדרך ייחודית לכל מין.
בדקתי וחקרתי את גופי, נשארתי ער לילות שלמים לתרגל וחוויתי עייפות
בגופי. אכלתי פעם ביום ובהתחלה אכלתי המון כי פחדתי מהרעב,
אך עם הזמן העין והבטן הסתנכרנו.

למדתי לעבוד עם הכאב מתוך ישיבה ממושכת ברגלים מסוכלות,
למדתי להירגע לתוך הכאב, להמשיך לנשום לתוך הכאב ולהרפות.
וכך גיליתי את היופי שקיים בכול, בכול רגע.

28 ימים של תרגול מיינדפולנס

אם אהבתם מוזמנים לשתף > >> >>>