ידעתי שאם לא אפרוץ דרך ואלמד להכיל, לקבל ולשחרר אותה, היא לנצח תשלוט בחיי ותנווט אותם.

החלטתי שאעזוב את המנזר ואסע לבורמה, ושם, במקום מבודד, אתבונן בבדידות שלי ואחקור אותה. ניגשתי למורה שלי והסברתי לו את כל זה. בדרך כלל בחמש השנים הראשונות לנזירות מורים אינם מאפשרים לנזיר לעזוב את המנזר, אך מורי ראה עד כמה הנושא בוער בקרבי ואמר, "כשתחווה הארה ‒ אל תשכח לחזור וללמד אותי."

טסתי לבורמה, מיאנמר של היום, מדינה שרוב תושביה בודהיסטים אך היא נשלטת על ידי ממשל צבאי וקיימים בה כללים רבים שעל התיירים להישמע להם. בכל מקום נכחו חיילים, והממשלה מנעה מהתיירים ביקורים במקומות רבים, אך כנזיר, החל מהרגע הראשון בנמל התעופה ובכל מקום שהגעתי אליו, נהגו בי בכבוד ואפשרו לי הכול.

לאחר שתים-עשרה שעות נסיעה ברכבת הגעתי למנזר פא-הוק שבדרום בורמה.

במנזרים במזרח הרחוק, כמו בקוריאה שבה למדתי וביפן, הנזירים חיים ביחד ועושים הכול ביחד ‒ תחת קורת גג אחת בסביבה תומכת וחומלת. לעומת זאת, במנזרים בדרום-מזרח אסיה, כמו בבורמה (וכן בתאילנד ובלאוס), הנזירים חיים בבקתות מבודדות ומגוריהם רחוקים זה מזה. כך מתאפשר לנזיר לפגוש בעצמו בדידות, ניכור, נוקשות וריחוק – חלקים שאינו פוגש ב"together action".

המנזר היה מבודד, ממוקם עמוק ביער והשתרע על שטח עצום, שנדרשות כשעתיים וחצי כדי לחצותו. קיבלתי קוטי ‒ צריף עץ בגודל של חדר קטן על גבעה באמצע היער. היו בו שירותים אך לא היו בו חשמל או מים זורמים. פעם ביום נהגתי ללכת לכדים הגדולים שבמבנים המרכזיים ולדלות מהם שני דליי מים לצרכיי. פעמיים ביום קיבצתי מכפרֵי הסביבה אוכל שנמסר לי בקערת הנזיר וחזרתי לקוטי כדי לאכול. ידעתי שהתנאים הללו הם מה שאני צריך כי הם מציבים בפניי מצב אמיתי של אין ברירה. אין לאן לברוח, עליי להתמודד.

תכננתי לוח זמנים שהחל בשעה שלוש והסתיים בשמונה בערב: שמונה שעות של ישיבת מדיטציה וארבע שעות של קידות, שעה של שירת מדיטציה, קצת קריאה בכתבי מורי, מעט מנוחה והרבה שתיקה. המנזר היה מרוחק שעה וחצי נסיעה מהעיירה הקרובה, והחלטתי שפעם בחודש אסע אליה כדי להתקשר למשפחה, להשמיע אות חיים.

החלטתי לחוות את הבדידות עד תום.

בבוקרו של היום הראשון בבקתה הייתי נחוש בדעתי, ואני זוכר שאמרתי לעצמי שלא אעזוב עד שאתגבר על הבדידות, אך בשעת הדמדומים, שעת הערב המוקדמת, השמש התחילה לשקוע ואז התעוררו בי כל העצב והבדידות.

בערב השני החלטתי שזה לא בשבילי. זה גדול עליי. החלטתי שלמחרת אעזוב. פעם אחת ביום בשעת הצהריים הגיע למנזר אוטובוס. החלטתי לארוז את התיק וללכת לישון.

בבוקר היום השלישי התעוררתי בשעה שלוש לפנות בוקר ‒ זמן ההשכמה. תרגלתי עד שש בבוקר, יצאתי לקבץ מזון, שבתי לקוטי, אכלתי וראיתי שנרגעתי מאתמול. אמרתי לעצמי: "בוא נישאר עוד יום", ופרקתי את התיק. אך עם בוא הערב שב הקושי.

אני זוכר את עצמי חושב: "איזה מסכן אני, כמה קשה לי, למה אני עושה את זה? מה אני מנסה להוכיח?" וכן הלאה. וכך בכל ערב ארזתי את התיק, ובכל בוקר פרקתי אותו.

ביום החמישים ושניים, בשעת המדיטציה, הבנתי לפתע: אני היוצר את הבדידות, ואני הסובל ממנה.

עד לאותו הרגע בכל יום בעת השקיעה חשתי כאב והתהפכויות בבטן. ריחמתי על עצמי במקום לשהות עם הכאב, לתת לו לבוא וללכת. באותו היום כבר חיכיתי לערב שיבוא. חיכיתי לבדידות, והיא, כמו שעון, הגיעה בדיוק בזמן, בשעת הדמדומים. הכאב וההתהפכויות בבטן גברו, אך הפעם בחרתי לא לרחם על עצמי, לא להיות מסכן. הפעם הקשבתי והתקרבתי לתחושה הזו שהתעצמה בבטן. במילים אחרות, בחרתי לזהות ולא להזדהות, ולאחר כמה רגעים הבדידות נעלמה. היא נעלמה בלי עשייה מכוּונת, ללא מעורבות, היא נכנסה הביתה אך הבית היה ריק – ולא היה בו מארֵחַ: לא היה מי שישתף איתה פעולה.

שבתי להיות לבד, אך כבר לא בודד.

בפעם הראשונה זה חמישים ימים צפיתי בשקיעה. השמיים האדימו, הציפורים שרקו בתזמורת מטורפת לפני החשכה, ופתאום הבנתי כמה יופי החמצתי.

למחרת שמתי לב שאני נהנה מהשהות בקוטי ‒ נהנה לקרוא, לאכול, לטייל ביער, להקשיב לציפורים, כל רגע היה מרתק והרגשתי כמו ילד. הגיע הערב. הייתי סקרן לדעת מה יקרה. כמו שעון, ההרגל לא איחר לבוא ותחושת הבדידות עמו, אך הפעם היה כוחה דל. לא האמנתי בה, לא היתה לה אנרגיה שיכולה להזיז אותי. שמחה הציפה אותי לידיעה שהתגברתי על הפחד העמוק והגדול ביותר שחשתי. נשארתי בקוטי עוד שבעים ימים ונהניתי מכל רגע.

הבנתי שללא השיפוטיות, הביקורתיות והפרשנות שלי, כמו "אני מסכן", "אני לבד", "כמה לבד הייתי בילדותי", "כמה לבד בוודאי עוד אהיה" ‒ ללא ה"מסכֵּנות" וכל הרחמים העצמיים המקופלים בה – הבדידות ריקה מתוכן, ושהדבר נכון לכל הרגשות והמחשבות שמתעוררים בי – הפרשנות שלי להם היא המעניקה להם נפח, ובלעדיה הם ריקים מתוכן. מדי פעם הבדידות מגיעה אליי לביקור, אך כיום אני יודע כיצד לטפל בה, יש בידי הכלים הנדרשים לכך.