המועקה וה"אני"

///המועקה וה"אני"

בילדותי,  כבת יחידה לאם שנאלצה להיות מפרנסת יחידה ביליתי הרבה שעות לבד.
שעות רבות הייתי מעבירה בבית עם עצמי,
זאת, בלשון המעטה ,הייתה חוויה לא נעימה על הילדה שהייתי .

זוכרת איך כשהשמש הייתה מתחילה לשקוע בשעות אחה"צ
החור בחזה היה גדל,
הסלון החשוך, שקט מסביב,
טרם תקופת הטלוויזיה בכבלים, או טלפונים ניידים.
לא ידעתי אז מה לעשות עם עצמי,
הייתי צוללת לשינה רק בשביל לא לחווות את המועקה
ואם השינה לא הייתה מגיעה ,הייתי צוללת שוב ושוב לתוך המקרר.

כשהתבגרתי עשיתי מה שאפשר לא להיות לבד,
טלפונים, בילויים, חברים, חברות… הכול כדי למלא את החלל.

אך גם אחרי 3 ילדים , חיי חברה, בעל לצידי ועסק עובד
לא עברה בי המועקה- וכך הגעתי לדרך הזן.

הבנתי שאם כל מה שאני מנסה בחוץ לא מטפל בבפנים,
כדאי שאתחיל להכיר את הפנים.

בחרתי לשבת ללא תזוזה עם המועקה,
בחרתי בצעדים קטנים להתיישב עם השקט והלבד,
בהתחלה זה היה בלתי נסבל,
כמעט ולא סיימתי זן תרגול מדיטציה שלם.
אך לאט לאט, מפעם לפעם למדתי להיות,
למדתי לזהות שהמועקה היא אורחת,
שאין צורך למלא אותה,
היא לא באמת חור.
כשהיא מופיעה הכול מסביב שלם כפי שהוא.
למדתי לנוח בתוכה בזמן מדיטציה,
אפילו נסעתי למספר ימים להיות רק עם עצמי בדממה,
ובהתמדת התרגול, גם ביום יום המועקה הפסיקה לנהל אותי…
למדתי להיות איתה בכל סיטואציה-
היא עולה, אני נושמת, נוכחת, מזהה אך לא מזדהה.

9   שנים אחרי המדיטציה הרשמית הראשונה שלי,
אני והמועקה מיודדות,
אין בינינו התנגדות,
אין אכזבה,
אין פחד.
כשהיא באה לבקר (היום בתדירות הרבה יותר קטנה ) אני מארחת, מורידה קצב, מביאה את ליבי לרגע , לתחושה….
ואז היא עוברת, ממשיכה בדרכה.

היום לשבת לבד בשקיעה זאת מתנה גדולה,
היום לשבת עם עצמי זאת זכות
והשקט שמגיע עם העצירה – הוא כיום אהבה גדולה.

אין אושר גדול מהיכולת להיות עם עצמנו בכל מצב,
רק ללמוד ולתרגל – לשבת, לא לזוז ולא לעשות דבר.

להכיר את המועקה או התחושה הלא נעימה,
להבחין שאין דבר שבאמת חסר,

שנעים ולא נעים זאת רק הפרשנות שלנו,

במציאות הכול שלם כפי שהוא-
במיוחד הרגע הנוכחי!

2020-01-30T17:19:36+00:00