יחסים מורה ותלמיד בדרך הזן

שלום אנשים יקרים ושותפים לדרך.
יחסים של מורה ותלמיד אינם שונים מיחסים בין הורה לילדו.
אם המורה כופה את דעתו על התלמיד, התלמיד מתוסכל ואף מרצה.
אם המורה חבר של התלמיד, התלמיד יפתח זלזול ואף בוז.

הרצון של התלמיד שהמורה יהיה אחרת מרחיקה הכימיה וההרמוניה
והתפיסה שהמורה מושלם מעוורת ומכסה את האנושיות והפגיעות.

תפקיד המורה בדרך הזן אינו ללמד ידע אלא
ללחוץ על 'הכפתורים' של התלמיד כדי שיוכל לעשות את העבודה
החשובה ביותר והיא לשחרר ולהשתחרר מהאגו שהוא מקור הסבל.

לכן יחסים בין תלמיד למורה לפעמים התלמיד אוהב
ולפעמים התלמיד לא סובל את המורה אך בין אהבה לשנאה
הערכה ללמוד שהתלמיד מקבל אינה מתערערת.

אני מצרף לכם שיתוף אישי שלי מהספר לשוב לעצמי בדרך הזן
על יחסיי עם המאסטר:

במשך שנים, כל בוקר לאחר עבודות הבוקר,
פגש אותנו הנזירים זן מאסטר סונג-סאן סונים למפגש בוקר

זן מאסטר דה-בונג סונים שישב מימין לזן מאסטר סונג-סאן תמיד פתח בקונג-אן שהקריא,
ואז זן מאסטר סונג-סאן היה מפרשו, מספר ומוסיף משלו,
ואנו הוזמנו לשאול כל שאלה שעולה בדעתנו:
שאלות על החיים שלנו, על מערכות היחסים שלנו, על התרגול.

לכל דבר ניתן מקום בתשובות שהוא השיב לנו.
אין לי דרך לתאר מהי ישיבה מול "מראה צלולה":
החדות, הפשטות, הצלילות והישירות שהמאסטר עבד איתן
כדי להאיר ולהעיר את המיינד שלנו
ואת לבנו היו מתנה שאין ביכולתי לתאר במילים.
ואת המתנה הזו זכיתי לקבל מדי בוקר.

בוקר אחד, לפני המפגש, נחו עיניי על עיתון הבוקר שחולק למנזר כל יום.
דפיו היו מלאים בתמונות מישראל.
התאריך היה 30.9.2000. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון,
עלה להר הבית בערב ראש השנה והאינתיפאדה השנייה פרצה.
ממעט הקוריאנית שידעתי ניסיתי להבין מה קרה.
מטולטל מהידיעה ובלב כבד הגעתי למפגש הבוקר.
כנהוג, קדנו ביחד למאסטר והתיישבנו מולו בשתי שורות.

זן מאסטר דה-בונג פתח את ספר הקונג-אנים וקרא:
"בוקר אחד, בזמן שזן מאסטר נם-צ'ון טייל בחצר המנזר,
הוא ראה את הנזירים רבים. הוא אמר לעצמו: 'נזירים לא אמורים לריב,
הם אמורים לתרגל וללמוד את הדרך, ולאחר מכן ללמד אחרים.'

הוא קרב אל מקום ההתרחשות וראה שהנזירים רבים על חתול.
מאתיים וחמישים נזירים מהמנזר המערבי מול מאתיים וחמישים נזירים מהמנזר המזרחי
התווכחו למי שייך החתול ומי בעליו.

זן מאסטר נם-צ'ון הרים את החתול ביד אחת, ובידו השנייה אחז בסכין ואמר:
'תנו לי מילה אחת (כלומר נקטו פעולה) ואציל את החתול, ולא – אהרוג אותו.'
אף אחד לא אמר מילה, אף אחד לא ידע כיצד להציל את החתול.
המורה הרג את החתול. כולם התפזרו.

בערב הגיע מהכפר הסמוך ג'ושו, תלמידו הבכיר של נם-צ'ון.
ג'ושו נכנס לחדרו של הזן-מאסטר וקד לו, ונם-צ'ון סיפר לו על מעללי היום במנזר.
ג'ושו לא הוציא הגה מפיו, לקח את נעליו, הניח אותן על ראשו ויצא מהחדר.
זן מאסטר נם-צ'ון ראה זאת ואמר בכאב, 'אילו היית פה, היינו יכולים להציל את החתול.'"

זן מאסטר דה-בונג סונים סיים להקריא ואני הרגשתי כיצד הקונג-אן
וטלטלת הבוקר מתערבבים בתוכי ויוצרים סערה.

זן מאסטר סונג-סאן סונים פנה אלינו ושאל,
"אם הייתם שם, כיצד הייתם מצילים את החתול?"
בלי לחשוב קמתי, ניגשתי לזן מאסטר, הנחתי שתי אצבעות על צווארו ואמרתי,
"החיים של החתול או החיים שלך?"
הוא סובב את ראשו לצד, הביט בי בחמלה ואמר,
"להרוג את המאסטר שלך, זה פשוט. השאלה היא כיצד עושים שלום."

הרגשתי שהשאלה הזו מפצחת אותי. בן רגע המיינד שלי היה בישראל.
אמרתי, "מאסטר, הבוקר ראיתי בעיתון שהאינתיפאדה השנייה פרצה,
שבישראל מתחוללים עתה מהומות ועימותים ואנשים מתים.
מדוע מתרחשות מלחמות כה רבות בישראל? מדוע כולם נלחמים על ירושלים?"
מורי היקר, שאני מודה לו עד היום על דרכו הישירה והחומלת,
הישיר את מבטו אלי ואמר בקול תקיף,
"לך ועשה שלום. זה תפקידך!"

באותו רגע ידעתי שבשביל השלום הזה באתי לעולם.
עד היום אין לי ספק בכך, ולו לרגע.