טוען אירועים

הרצאה חוויתית + הספר "לשוב לעצמי בדרך הזן"

מאי 1 ב 19:30 - 21:30

בהנחיית מחבר הספר
תמיר מסאס, נזיר זן לשעבר

אנו שמחים ונרגשים לשתף אתכם על שהוצאנו לאור את
הספר לשוב לעצמי בדרך הזן בו תמיר חושף הצצה לתוך חיי המנזר,
הקשיים וההתלבטויות בדרך לצמיחה והתפתחות אישית ורוחנית.

כבר בהיותו ילד מתוך נסיבות חייו עלו במחבר הספר, תמיר מסאס,
השאלות, איך משתחררים מחוויות הכאב והסבל? 
איך נפטרים מהמחשבות הטורדניות?
איך נרגעים מרגשות קשים?
איך מפתחים שלווה בתוכנו ושלום במערכות היחסים שלנו?
מהי בעצם הדרך לחיות חיים מאושרים?

חיפושיו אחר שלום פנימי והרמוניה הובילו אותו לצאת למסע בדרום מזרח אסיה, קוריאה ויפן. במנזרים למד תמיר את תורת הזן חוכמה וחמלה
בת 1,500 שנה שמשמעותה לדעת, לקבל ולהאמין בעצמך.

אני רוצה להזמין אתכם לבוא ולהכיר אותנו מקרוב, להכיר את המרכז שלנו
ואת הגישה שלנו לחיים ובכך ללמוד את הדבר החשוב ביותר והוא אתה.

הנכם מוזמנים למפגש בו תמיר ישתף בהומור ובישירות מחוויותיו האישיות כנזיר זן, הכשרתו במסורת הנזירית והסמכתו ללמד. כמו-כן ישלב תמיר
סיפורי זן, ציטוטי זן, ולימוד נגיש לחיי היום-יום של כולנו.
הספר לשוב לעצמי נכתב ועובד במשך שמונה שנים.

מבנה המפגש:

שעתיים בין השעות 19:30-21:30
שבת 01/05 במרכז Become one
רמב"ם 1 נס ציונה.

עלות המפגש הינה 100 ש"ח למשתתף.
ההשתתפות במפגש כוללת קבלת הספר לשוב לעצמי.
בתום המפגש למעוניינים תוענק הקדשה אישית בספר
מתנה לכל משתתף דיסק תרגילי נשימה לשחרור ממתחים ומחשבות טורדניות.

אנא הירשמו מראש- מספר המקומות מוגבל!

להרשמה או למידע נוסף מלאו את הפרטים

המלצות על הספר

" ספר נפלא זה מבהיר, יותר מכל ספר אחר שנכתב בעברית, מהי דרך הזן. כל מי שהזן הקסים אותו אך נשאר עבורו בלתי מובן, צריך לקרוא בו. השילוב של החוויה האישית של המחבר – אחד ממורי הזן הטובים בארץ – לבין עקרונות הזן, מאפשר קריאה זורמת ומהנה. קראו בעיון ורוצו להרבות טוב בעולם. "

אסתר פלד, סופרת ופסיכולוגית ישראלית, דוקטור לפילוסופיה. כלת פרס ספיר לספרות לשנת 2017.

בין ספריה:

  • פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת (תל אביב : הוצאת רסלינג, 2005)
  • להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה (תל אביב : הוצאת רסלינג, 2007).
  • לאורה הצח של המציאות (2012), בהוצאת בבל
  • פתח גדול מלמטה (2017), בהוצאת בבל זוכה פרס ספיר 2017

"

כבר מדפיו הראשונים של הספר לשוב לעצמי בדרך הזן, נדמה לי, אפשר להבין שלא מדובר פה בהרהור על זן, אלא בעבודה על פי דרך הזן:

שהיא עבודה לעומק ולאורך זמן. העניין הוא לא הלימוד לבדו, על התרגול הכרוך בו, אלא גם יישום התובנות העולות משני אלה בחיי היומיום – העשייה עצמה. וכאן אין קיצורי דרך, והעבודה היא לפעמים קשָה – תרגול שמתמשך אל תוך החיים ומתרחב בתוכם.

במרחב של מרכז Become One הלימוד הוא מעשי ונועד להיות כזה. אל ראיית-הקיום המיוחדת לזן, ואל התובנות שהיא מוליכה אליהן, מצטרפים התרגול והיישום בתרגומו המשמעותי של המורה ללשון המעשה. ראיית-זן היא פריזמה מועילה מאד לראות מבעדה את הקיום; לאורך זמן היא משפיעה על תהליכים, על מערכות יחסים, כך שמתאפשר שינוי – מה שאינו עניין של מה-בכך, שהרי טִבעֵנוּ ליצור תבניות ולהתקבע בהן.

משמעותי הוא שלסיפוריהם של מורי הזן הגדולים ולתובנות שהגיעו אליהן, כל אחד על פי דרכו המיוחדת לו, מצטרפת גם הדרך שעבר מורה הזן תמיר מסאס עצמו כחניך וכנזיר במנזר וואה-גה-סה שבדרום בקוריאה, בבית החולים של אמא תרזה בקלקוטה, ובמרכזיים רוחניים אחרים של המזרח הרחוק. כל הנסיון המצטבר הזה נשזר בתרגול; והמשתתפים מקשיבים, ובודקים, ומתרגלים, פעם ועוד פעם, עד שהדברים – לפחות בחלקם – מחלחלים, ומביאים שינוי אל מה שאנו משתוקקים להכניס בו שינוי.

ודומני שעוד דבר עולה בחוזקה מדפי הספר הזה, והוא עולה ביתר חוזק מהעבודה בפועל: בלי לוותר ולו במילימטר על הלוּז, ישנה, בגישה של Become One, רוח רעננה, ישנה גמישות של מחשבה – היפוכה של נוקשות.

המלים 'זו לא אמת, זו דרך לראות את הדברים', יש בהן כדי לסייע להיעשות שותפים לדרך; להרגיש חופשיים לבדוק, לברור מבין הדברים את מה שנכון לנו הרגע, לחכות ולראות – מה עוד יתברר? בספר לשוב לעצמי בדרך הזן 'יש בו תזכורת חשובה למי שכבר בחר בדרך הזן ומתרגל אותה, ושער שאפשר להיכנס בו כדי להגיע אליה. "

דורית פלג, סופרת, היא כלת פרס היצירה לספרות יפה, קרן ת"א לספרות ואמנות, ופרס י.ל. גולדברג לספרות מקור.

בין ספריה: 'קולה של הגברת פאני', 'פני המקום', 'אמנות ההכרחי'.

"ספרו של מורי היקר תמיר מסאס הוא הספירלה המושלמת.

" תמיר מחזיר את עצמו ואת הקורא לעצמו. בעדינות, חוכמה וחמלה הקריאה הופכת למסע חזרה לעצמי שלפעמים נשכח, נעלב, מפוחד או מהסס מהדרך חזרה.

עבורי הספר הוא שיר האייקו של Matsuo Basho מאטסו באשהו: אין דבר שתראה שאינו פרח, אין דבר שתחשוב שאינו הירח "

יורם ברק פרופסור לפסיכיאטריה של הזקנה, תלמיד וחבר לשיבה לעצמי"

מבוא לספר

מורי היקר זן מאסטר סונג-סאן נהג לומר, "בעולמנו אנו כל הזמן מחפשים את האושר מחוץ לעצמנו, בבית גדול יותר, ברכב חדש, בבן או בבת הזוג, בילדים וכדומה, אך אם לא נבין את עצמנו ולא נבין כיצד העולם הזה עובד, איך נשיג אושר אמיתי?"

על המחפש הרוחני השואף לשוב לעצמו לצעוד בדרך הזן ולחצות שלושה שערים.

השער הראשון: אל תיצמד לשום חשיבה שמתעוררת במיינד שלך.

כניסה בשער הזן משמעותה השבת המיינד למקורו – למיינד שלפני החשיבה. לא ניתן לתפוס את הנקודה הזו באמצעות החשיבה, ולכן כל המילים בספר זה נועדו רק כדי לכוון אותנו אליה.

היחסים שאנו מנהלים עם עצמנו והיחסים שאנו מנהלים עם העולם אינם תלויים רק בחשיבה. לכן, אם ברצוננו לעבור בשער הזן, עלינו לחתוך לגמרי את ההיקשרות לחשיבה ולשוב לרגע שלפני התעוררותה. או-אז נראה שיחסינו עם עצמנו ועם העולם תלויים בדממה ובשקט הפנימי שאנו חווים בחיינו.

השער השני: אל תיצמד למילים ולהסברים – ראה את טבעך האמיתי והיֵה אתה עצמך.

מציאת טבענו האמיתי אינה תלויה בהסברים, בהבנה אקדמית או באיי-קיו שלנו; אין ביכולתן של מילים ושפה להשיב אותנו לעצמנו, ושום תפיסה אינה יכולה לבטא זאת.

לימוד הזן מצביע באופן ישיר אל טבענו האמיתי, עצם ההתבוננות מעוררת אותנו ומשיבה אותנו לעצמנו. הניסיון להשיג את טבענו האמיתי בעזרת מילים והסברים הוא כמו הציפייה מאדם רעב שישביע את רעבונו באמצעות תמונה של אוכל.

השער השלישי: הבודהה לימד את עקרונות היקום כדי לרפא את כל סוגי החשיבה. כשאינך בחשיבה, לשם מה אתה זקוק ללימוד?

הבודהה לימד את המיינד במשך הרבה שנים. רוב הלימוד הבודהיסטי הוא: כיצד להשקיט את החשיבה שלנו ולהרגיע את המיינד. אך כשאנו כבר שקטים, למה אנו צריכים את הלימוד? אם אנו בריאים, מדוע שנזדקק לתרופה?

אם איננו מבינים את עצמנו, אזי איננו מבינים כיצד העולם שלנו פועל. זו הסיבה שאנו נלחמים זה בזה. כשנשוב לעצמנו, נחיה בשלום עם עצמנו. החיים עם עצמנו בשלום הם יצירת שלום בעולם, שלום בעולם הוא זן. אם כך, הכול מתחיל מאיתנו, ואם ברצוננו להיות מאושרים ולא תלויים בדבר חיצוני, נשוב תחילה לעצמנו.

לפני עשרים ושתיים שנה יצאתי למסע בחיפוש אחר האושר שלי. בלבי נשאתי כאב מגירושי הוריי וחיפשתי מזור בעולם הבודהיסטי. הייתי צעיר, בודד ולא ידעתי מהי דרכי ומהו מקומי בעולם.

במבט לאחור, ברור לי שחיפשתי לדעת את עצמי ולחיות בשלווה ובחופש מול המחשבות, הרגשות ובמערכות היחסים שלי עם משפחתי וחבריי.

שמעתי על זן מאסטר סונג-סאן שלימד בישירות ובהומור בשפה האנגלית, ורוב תלמידיו היו מערביים. נמלאתי התרגשות לקראת המפגש עם המנזר, המורה והקהילה.

לאחר שלושת החודשים הראשונים במנזר, שבהם למדתי זן ותרגלתי זן, ידעתי שמצאתי גן-עדן.

בספר זה אשתף בחוויותיי, בלימוד ובתרגול שהיו אבני דרך במסעי אל עצמי.

קטעים נבחרים מתוך הספר

" איזה טמבל אני " // שיתוף מתוך הספר

לאחר כחודש בריטריט החלה הדרמה להשתלט עליי והאמנתי לסיפור שהתנהל בראשי. ללא שום עדות מוצקה לדבר סיפרתי לעצמי שאני חולה באיידס. ידעתי שהמחשבה מגוחכת וסילקתי אותה מעליי, אך לאחר יום היא חזרה, והפעם ביתר שאת: הרגשתי שאני חולה ושאיש לא יוכל לעזור לי.

כעבור שבוע כבר הייתי משוכנע שאני חולה, ולכן לא תרגלתי באמת בשעה שישבתי במדיטציה, אלא חשבתי על אופנים שבהם אוכל לסיים את חיי בדרך האלגנטית ביותר. מה שנקרא ‒ תוכניות על כלום.

לאחר עשרה ימים כבר לא יכולתי לשאת את עצמי…

ניגשתי למורה שלי וסיפרתי לו על תחושותיי. הוא הקשיב בכובד ראש והסביר לי, בחמלה רבה, שהמיינד מספר סיפורים. ככל שהוא הסביר, כך שכנעתי את עצמי שאני חולה. לא היה לו סיכוי.

למחרת הפנה אותי מורי לנזירה הבכירה והיא לקחה אותי לבדיקת H.I.V.

עברו כמה ימים וקיבלתי תשובה שלילית. רק אז הבנתי עד כמה המיינד מתעתע בי, עד כמה הוא מגוחך, עד כמה הוא טוב בסיפורים. הייתי המום. איך ייתכן שחוויתי תעתוע בעוצמה כה גדולה? הייתי מזועזע עוד לאורך כמה ימים מעוצמת הגילוי: בעצם כל החוויה היתה רצף אינסופי של תחושות, רגשות, תפיסות ודחפים. אם אין דבר מאחורי תעתועי המיינד, הרי אין "אני" ואין "שלי" מאחורי החוויה שחוויתי. אין כלום. תפסתי את הראש ופשוט נפלט לי, "איזה טמבל אני."

איזה טמבל אני – איך המחשבות האלה יכולות להשתלט עליי, לסגור בפניי כל אפשרות אחרת מזו שהן מציבות ולעוות את מה שניצב מולי!

שבתי לשאול מכל הלב: "מה אני?"

ביום שבו הסתיים הריטריט הייתי המאושר באדם. הרגשתי שכל העולם בידי ‒ שהכול אפשרי! הפחדים שחשתי לגבי שלושת חודשי הריטריט התבררו כלא מוצדקים. חששתי שלא אהיה מסוגל להם וגיליתי שאני יכול. ההתנסות הזאת לימדה אותי להגיד "כן" לחיים. בעקבותיה החלטתי שמעתה והלאה לא אחווה דעה על חוויה שטרם חוויתי לפני שאחווה אותה.

במהלך הריטריט גם הבנתי שהתפתחות רוחנית שלובה בחיי היומיום ואינה חיצונית להם. קל יותר ללמוד ולמדוט אם איננו חשופים למיני פיתויים, ואכן, כל עוד חייתי במסגרת המנזר, יכולתי ליישם את ההבנה הזו, להישאר מפוקס; אך בימים שבהם יצאתי מן המנזר ובאתי במגע עם הזולת – התחוור לי שלא פיתחתי שלווה וחופש מול הפיתויים הללו. שכל השלווה והחופש שחוויתי במנזר היו כלא היו.

עזבתי את המנזר. בלבי ידעתי שהיה זה הלימוד המופלא ביותר שפגשתי בחיי. בתוכו הרגשתי בבית, וגם לאחר עזיבתי את המנזר המשכתי לתרגל מדיטציה, ולספר לכל מי שהסכים לשמוע על המנזר ועל לימוד הזן.

כאן אולי חשוב להדגיש אספקט נוסף של המרחב הזה, שבסופו של דבר בחרתי לשוב אליו משום שהבנתי שאוכל לצמוח בו. לא רק במהלך הדרמה שסיפרתי עליה כאן, אלא באופן הרחב ביותר, איש לא ביקר את חרדותיי, איש לא צחק להן, לא כעס, לא אמר "אתה אידיוט". במנזר קיבלו את פחדיי ואפשרו לי לפוגג אותם באופן היחיד שהייתי מסוגל לו, וזו אחת החוויות החזקות ביותר שלי משנותיי בו: היעדר השיפוט, היעדר הביקורת. אני זוכר כיצד בשנה הראשונה לשהותי במנזר נהגתי להתנצל כל הזמן בפני הנזירים או הנזירות. כמה חזקה היתה התחושה "שאני לא בסדר" בעניין זה או אחר; הנזיר או הנזירה היו מתבוננים בי ושואלים: "מדוע אתה חש צורך להסביר את עצמך?" וכך מיד, כמובן, הונעתי שוב להסביר. עם הזמן הבנתי שזה שחושב שהוא "לא בסדר" מנסה כל הזמן "להיות בסדר", ושאין כל קשר בין תחושתו לבין הפעולה הנכונה: זיהוי הסיטואציה, מערכת היחסים והתפקידים ועשייה בהתאם.

בגופי עזבתי את המנזר. אך הלב נשאר.

שנה לאחר מכן, בעת שהותי בדרמסאלה שבצפון הודו, שוחחתי עם כמה חברים על הזן וסיפרתי על המנזר. לפתע פנתה אליי אישה שהקשיבה לשיחתנו ואמרה: "אתה מספר ומסביר, וכולנו מרותקים. נראה שהזן משמעותי מאוד עבורך. מדוע אינך מתמסר לו?"

השאלה הזו היתה כמו פטיש חמישה קילו (פעם הייתי קבלן שיפוצים) שהלם במיינד שלי.

הרגשתי מסוחרר. בו-ברגע הבנתי שאני חוזר למנזר. חזרתי לארבע שנים נוספות.

" להרפות מדעותיי " // שיתוף מתוך הספר

במהלך השהות במנזר מתעוררים כעסים רבים, פחדים ועלבונות. התרגול, הלימוד והמשמעת – הציות לכללים – גורמים לכך שלא נילחם בהם, אלא נתבונן בהם חולפים מאליהם. אם נותנים מקום לכעס, לפחד ולעלבון או לכל רגש מאמלל אחר, הם משתחררים ואנו שוב חופשיים. קל להגיד, אך קשה לבצע – התגלו לי דברים באשר לעצמי שלא האמנתי שקיימים בי. למדתי להכיר את עצמי ‒ לא את המחשבות שחשבתי על עצמי.

אולי דוגמה אחת תלמד על כל השאר…

וואה-גה-סה, המנזר שחייתי בו, נמצא על ההר ומוקף בעצים ובירוק. מדי יום הגיעו אליו אנשים רבים כדי להתפלל, לתרגל מדיטציה ולאכול, כך שתמיד היתה לנו, להנג-ג'ה, הרבה עבודה והיינו עסוקים בשירות אחרים.

הנג-ג'ה הוא אחד התפקידים הקשים ביותר שמילאתי בחיי, ולא משום העבודה הקשה שמתחילה בשלוש לפנות בוקר ונמשכת עד תשע בלילה, אלא בשל מערכות היחסים בינינו, המשרתים. כל אחד מאיתנו הגיע ממדינה, מתרבות וממנטליות שונות ‒ מרצ'ין מפולין, קייט מדרום אפריקה, ג'ואן מקנדה ואני מישראל, לכל אחד מאיתנו היתה דרך לעשות דברים שהוא ראה כנכונה, ולפעמים היה קשה מאוד לפעול יחד. לדוגמה, אני תמיד רציתי לסיים את מטלותינו במהירות, אך לא תמיד היו שותפים לרצוני. התרבות הקוריאנית מאופיינת בעשייה איטית, יסודית, בקפדנות, היא אינה ממהרת לסיים, אין את ה"חפיף" הישראלי: מתחילים לעבוד בשלוש לפנות בוקר ומסיימים בתשע בלילה – זו העבודה. היה עליי לוותר על דעתי לגבי אילו משימות ובאיזה סדר עליהן להיעשות. היה עליי לוותר: לעשות דברים לא על פי דרכי, הן מבחינת התרבות שבאתי ממנה והן מבחינת האישיות הפרטית שלי.

קושי נוסף שחוויתי היה בקבלת הוראות מאחרים. אני זוכר את האירוע שבו חוויתי את מלוא המשמעות של הרפיה מדעותיי.

נזיר קוריאני מתחיל הגיע למנזר והחליט ללמד אותנו, המשרתים, שיעור בצניעות ובענווה.

הוא לקח את ארבעתנו לקדמת המנזר, לשער הכניסה הראשי, העמיד אותנו בשני צדיו זה מול זה והורה לנו לקוד לכל מי שנכנס למנזר ולכל מי שיוצא ממנו.

הרגשתי מושפל. כל כך כעסתי. אמרתי לעצמי: "מה הוא חושב לעצמו? אז מה אם הוא נזיר, מי הוא שיאמר לי מה לעשות? מי הוא שישפיל אותנו כך?" וכו'. לאחר כמה דקות כאלה חשבתי שאתפוצץ מרוב כעס. גם חבריי חשו כמוני.

חצי שעה העברנו בקידות לפני כל מי שעובר. לפתע הגיח הכלב שהאכלנו באופן קבוע ונכנס למנזר. כנראה הריח את ארוחת הצהריים הקרבה ובאה. מתוך ההרגל לקוד, כולנו, כל המשרתים, קדנו ביחד לכלב שעבר ‒ ומיד התפקענו מצחוק.

באותו הרגע נעלמו כל דעותיי לגבי הנזיר שהורה לנו לקוד, ואיתן גם הכעס שהרגשתי וחשתי. התחלנו לקוד ביתר קלות לכל דבר שעבר: מכונית, חתול, ציפור שעפה ‒ כל דבר.

אב המנזר יצא לכיוון חדר האוכל וראה אותנו קדים לכל דבר שזז. מיד קרא לנזיר הקוריאני, שאל אותו לפשר הדבר ונזף בו על ניצול לרעה של מעמדו כנזיר. הנזיר מיד רץ אלינו, התנצל בפנינו ושחרר אותנו מהקידות בשער. אבל בינתיים חוויה זו לימדה אותי שאם ארפה מדעותיי, יקל עליי לבצע את הבקשות המופנות אליי ולא אחוש כלפיהן מאבק פנימי או התנגדות. פשוט אוריד את האף ואבצע.

תפקידי כשוליה, משרת, פיתח בי צניעות ופשטות. תרגול כזה משחרר אותנו מהאגו, שהוא היקשרות ל"אני יודע" ול"אני צודק". הרבה מהקושי שלנו לחיות בעולם נובע מהדעות שאנו אוחזים בהן במערכות היחסים שלנו עם אחרים, לא עם המציאות עצמה.

אמרת זן ידועה: הסבל הנו שחיקת כפות הידיים במשיכת חבל. כאשר אני נאחז בדעותיי, אני סובל, אך אם הרפיתי מדעותיי – רוב הקושי ייעלם.

" טעית? תתקן! " // שיתוף מתוך הספר

עם ראשיתן של שנות התרגול שלי כנזיר זן גיליתי את טעמה של מערכת היחסים המקודשת בין מורה לתלמיד.

מורי היקר היה ישיר ונוקב מצד אחד, ומצד אחר הכיר בהקשבה חומלת לכל הכאבים שלי. הוא הקרין איכות שונה לחלוטין מזו שחוויתי בביתי. אני, שחוויתי פחד וכעס כילד, לפתע פגשתי ביטחון עצמי, דיוק ועוד איכות, שיטת חינוך ייחודית שהיתה זרה לי, שהתבטאה בכל פעם שבה פעלתי לא נכונה והדברים לא קרו כפי שמורי רצה שיקרו. במנזר בדרך כלל לא מלמדים מראש כיצד לעשות את הדברים "נכון", אך כל טעות גוררת מיד תגובה קשה: האחראי מרים עליך את הקול, וכוונתי לצעקה ממש, ונוזף בך. עליך לתקן מיד לדרך הנכונה…

התגובה קשה כל כך, שאתה לא חוזר שנית על אותה טעות. משפט זן אומר: טעות שנייה אינה מותרת. גם זן מאסטר טועה לפעמים, אך אסור לחזור על אותה הטעות פעמיים.

שנה וחצי שירתי את מורי. העבודה היתה קשה, וכאמור, נדרשתי לנקות כל דבר בקפידה. פעמיים בשבוע ניקיתי את חדרו של מורי ואת השירותים שהשתמש בהם, ולא קיבלתי ממנו כל מחמאה; אך אם טיפת אבק או לכלוך נותרה בחדר ‒ הוא היה מצביע עליה מיד. מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול לחפף. הגישה של מורי אולי נשמעת חמורה, אבל הסיפור הבא על שיעור משמעותי שלמדתי בהקשר זה ודאי יאיר על מהותה. על השיעור הזה אני מודה לו עד היום. לעולם לא אשכח אותו.

יום אחד ביקש מורי שאכבס עבורו את הקאסה שלו ואגהץ אותה משום שהוזמן להרצות בהונג קונג. קאסה היא לבוש נזירים טקסי, שני מטרים רבועים של בד חום תפור כולו ביד. אם החייט טועה בתפירתו, עליו לפרום את הקאסה ולתפור אותה מחדש. הייתי, כאמור, בן עשרים ומשהו. לפני תקופת הנזירות מעולם לא כיבסתי או גיהצתי. ניסיתי להסביר למורי את הבעיה, אך קיבלתי הוראה נוקבת כתשובה: "just do it."

לקחתי את הקאסה, כיבסתי אותה ותליתי. למחרת פרשתי מזרן פוטון על הרצפה ועליו פרשתי את הקאסה. התחלתי לגהץ. לא לקח לי זמן רב לקלוט את העניין והופתעתי להיווכח כמה טוב ויפה אני מגהץ ועד כמה הבד נעשה שטוח וחלק על המזרן.

לאחר כחצי שעה הנחתי את המגהץ והייתי מרוצה מעצמי על הצלחתי. הרמתי את הקאסה מהמזרן, אך זה התרומם עם הקאסה. בשלב זה עדיין לא הבנתי מה קרה. ניסיתי להפריד ביניהם בכוח, ואז הבנתי שהמזרן נתפר בחוטי ניילון שנמסו בגיהוץ ונדבקו לקאסה. הפרדתי את הבד מהמזרן ונוכחתי שנחקקה בו דוגמת המעוינים מהמזרן. ידעתי שפישלתי והייתי נסער. חששתי לספר למורי. החבאתי את הקאסה ואמרתי לעצמי שאירגע ואז אלך אליו ואסביר מה קרה. אבל לא כרגע.

הקושי, האשמה והפחד מהריסת הקאסה גרמו לי להדחיק את המקרה ואף "למחוק" אותו מהזיכרון. עד שיום הנסיעה של מורי הגיע.

בארוחת הבוקר באותו יום ישבנו כרגיל, כל הנזירים, על הרצפה בצורת חי"ת ואכלנו בשתיקה. כל אחד עסק בקערתו. מורי פרץ לחדר, נעמד במרחק חצי מטר ממני וצעק: "איפה הקאסה שלי? איזה מין משרת אתה? כשלוקחים קאסה צריך לכבס, לגהץ ולהחזיר אותה למקום יום לפני הנסיעה! עכשיו גש ותביא אותה מיד!"

מרוב מבוכה החלפתי צבעים. מיד נזכרתי איפה הקאסה ומה היה גורלה. רצתי, הבאתי את הקאסה המעוטרת במעוינים והתנצלתי בפניו, הסברתי מה קרה והבטחתי לא לחזור על הטעות שלי שוב.

בן-רגע התחלף כעסו של מורי בחיוך. הוא נוכח בכך שהבנתי מה תפקידי ושלמדתי את השיעור. הוא הביט בי ואמר, "טעית ‒ תתקן!"

הוא שלף מהארון קאסה חדשה ונסע להונג קונג.

טעותי היתה קודם כול בהסתרה, וכשאנו מסתירים, אנחנו מונעים את מציאת הפתרון לבעיה. התיקון, במקרה הזה, היה קודם כול בחשיפת ההסתרה. מרגע שחשפתי אותה, פתחתי פתח לתיקון. השיעור הוא – אל לנו להסתיר את הטעויות שלנו. אם נביא אותן לידיעת הזולת בזמן, תינתן הזדמנות למציאת פתרון ולתיקון.

נפעמתי מהלימוד. נוכחתי ביכולתו של המורה להשתמש בכעסו שלו כדי ללמד את תלמידו על הדרך הנכונה לפעול. אולי כבר מהסיפור הזה אפשר להבין שהעיקרון שפתחתי בו כאן, "אין חוזרים על אותה טעות פעמיים", הוא אכן רק אספקט אחד של גישת הזן לטעויות.

אם דובר בטעות שלי, הניתנת לתיקון, היתה גישתו של מורי: "טעית – תקן. הבנת, תיקנת – כבר אין בעיה וממשיכים הלאה". אך אם לא הצלחתי לפעול נכונה או לתקן דברים מסוימים, מורי הבין שאיני בשל לתקנם, ואז פשוט הרפה מהם והמשיך הלאה.

בתחילה, למרות היותה של גישתו של מורי מוזרה בעיניי, אהבתי להימצא בנוכחותו; במרחב שאינו שיפוטי או ביקורתי. בשעה שמורי התבונן בי, הרגשתי שמבטו "ריק" מביקורת, משיפוט, מהסיפור שאני כזה או אחר או שעליי להיות כך או אחרת, או מישהו אחר; ומלא, לעומת זאת, באמונה בי.

מרגע שלא מתקיימים סיפורים מגבילים – אני יכול להיות הכול.

העמדה הזאת של מורי כלפיי אפשרה לי לצאת למסע של חקירה עצמית ובחינת הפחדים שלי. נוכחתי בהבנה שאם אני נצמד לסיפורים שלי ‒ הכוונה שופט, משווה ומפרש את המציאות או את החוויה שלי ‒ אני יוצר מחסומים ביני לבין המציאות, ואלה יוצרים פחדים.

" כבשתי את פחדיי ‒ כבשתי את העולם כולו " // שיתוף מתוך הספר

שלוש שנים חלפו מהיום שבו נכנסתי למנזר, וככל שהתבוננתי וניקיתי את המיינד, התגלה בפניי השד, הפחד הכי גדול שלי: הבדידות. הייתי נזיר ולא היתה לי מערכת יחסים עם אישה, אך במנזר חייתי בסביבה אוהבת ותומכת ואף פעם לא הייתי לבד פיזית. לא חוויתי בדידות. בבית הספר לזן שבו למדתי הושם דגש גדול על לפעול ביחד. עשינו הכול ביחד: בבוקר השכמנו ביחד, תרגלנו מדיטציה ביחד, אכלנו ביחד, ובזמן החופשי – תמיד היו אנשים מגיעים לבקר ולהעניק מנחות, ואנחנו אירחנו אותם ושתינו איתם תה.

כאמור, נמנעתי מלהרגיש בדידות והעדפתי להכחיש את הפחד מקיומה אפילו מעצמי, אך הבדידות היתה עולה בי בעת שנותרתי לבדי ובחושך, ובפרט בחורף…

ידעתי שאם לא אפרוץ דרך ואלמד להכיל, לקבל ולשחרר אותה, היא לנצח תשלוט בחיי ותנווט אותם.

החלטתי שאעזוב את המנזר ואסע לבורמה, ושם, במקום מבודד, אתבונן בבדידות שלי ואחקור אותה. ניגשתי למורה שלי והסברתי לו את כל זה. בדרך כלל בחמש השנים הראשונות לנזירות מורים אינם מאפשרים לנזיר לעזוב את המנזר, אך מורי ראה עד כמה הנושא בוער בקרבי ואמר, "כשתחווה הארה ‒ אל תשכח לחזור וללמד אותי."

טסתי לבורמה, מיאנמר של היום, מדינה שרוב תושביה בודהיסטים אך היא נשלטת על ידי ממשל צבאי וקיימים בה כללים רבים שעל התיירים להישמע להם. בכל מקום נכחו חיילים, והממשלה מנעה מהתיירים ביקורים במקומות רבים, אך כנזיר, החל מהרגע הראשון בנמל התעופה ובכל מקום שהגעתי אליו, נהגו בי בכבוד ואפשרו לי הכול.

לאחר שתים-עשרה שעות נסיעה ברכבת הגעתי למנזר פא-הוק שבדרום בורמה.

במנזרים במזרח הרחוק, כמו בקוריאה שבה למדתי וביפן, הנזירים חיים ביחד ועושים הכול ביחד ‒ תחת קורת גג אחת בסביבה תומכת וחומלת. לעומת זאת, במנזרים בדרום-מזרח אסיה, כמו בבורמה (וכן בתאילנד ובלאוס), הנזירים חיים בבקתות מבודדות ומגוריהם רחוקים זה מזה. כך מתאפשר לנזיר לפגוש בעצמו בדידות, ניכור, נוקשות וריחוק – חלקים שאינו פוגש ב"together action".

המנזר היה מבודד, ממוקם עמוק ביער והשתרע על שטח עצום, שנדרשות כשעתיים וחצי כדי לחצותו. קיבלתי קוטי ‒ צריף עץ בגודל של חדר קטן על גבעה באמצע היער. היו בו שירותים אך לא היו בו חשמל או מים זורמים. פעם ביום נהגתי ללכת לכדים הגדולים שבמבנים המרכזיים ולדלות מהם שני דליי מים לצרכיי. פעמיים ביום קיבצתי מכפרֵי הסביבה אוכל שנמסר לי בקערת הנזיר וחזרתי לקוטי כדי לאכול. ידעתי שהתנאים הללו הם מה שאני צריך כי הם מציבים בפניי מצב אמיתי של אין ברירה. אין לאן לברוח, עליי להתמודד.

תכננתי לוח זמנים שהחל בשעה שלוש והסתיים בשמונה בערב: שמונה שעות של ישיבת מדיטציה וארבע שעות של קידות, שעה של שירת מדיטציה, קצת קריאה בכתבי מורי, מעט מנוחה והרבה שתיקה. המנזר היה מרוחק שעה וחצי נסיעה מהעיירה הקרובה, והחלטתי שפעם בחודש אסע אליה כדי להתקשר למשפחה, להשמיע אות חיים.

החלטתי לחוות את הבדידות עד תום.

בבוקרו של היום הראשון בבקתה הייתי נחוש בדעתי, ואני זוכר שאמרתי לעצמי שלא אעזוב עד שאתגבר על הבדידות, אך בשעת הדמדומים, שעת הערב המוקדמת, השמש התחילה לשקוע ואז התעוררו בי כל העצב והבדידות.

בערב השני החלטתי שזה לא בשבילי. זה גדול עליי. החלטתי שלמחרת אעזוב. פעם אחת ביום בשעת הצהריים הגיע למנזר אוטובוס. החלטתי לארוז את התיק וללכת לישון.

בבוקר היום השלישי התעוררתי בשעה שלוש לפנות בוקר ‒ זמן ההשכמה. תרגלתי עד שש בבוקר, יצאתי לקבץ מזון, שבתי לקוטי, אכלתי וראיתי שנרגעתי מאתמול. אמרתי לעצמי: "בוא נישאר עוד יום", ופרקתי את התיק. אך עם בוא הערב שב הקושי.

אני זוכר את עצמי חושב: "איזה מסכן אני, כמה קשה לי, למה אני עושה את זה? מה אני מנסה להוכיח?" וכן הלאה. וכך בכל ערב ארזתי את התיק, ובכל בוקר פרקתי אותו.

ביום החמישים ושניים, בשעת המדיטציה, הבנתי לפתע: אני היוצר את הבדידות, ואני הסובל ממנה.

עד לאותו הרגע בכל יום בעת השקיעה חשתי כאב והתהפכויות בבטן. ריחמתי על עצמי במקום לשהות עם הכאב, לתת לו לבוא וללכת. באותו היום כבר חיכיתי לערב שיבוא. חיכיתי לבדידות, והיא, כמו שעון, הגיעה בדיוק בזמן, בשעת הדמדומים. הכאב וההתהפכויות בבטן גברו, אך הפעם בחרתי לא לרחם על עצמי, לא להיות מסכן. הפעם הקשבתי והתקרבתי לתחושה הזו שהתעצמה בבטן. במילים אחרות, בחרתי לזהות ולא להזדהות, ולאחר כמה רגעים הבדידות נעלמה. היא נעלמה בלי עשייה מכוּונת, ללא מעורבות, היא נכנסה הביתה אך הבית היה ריק – ולא היה בו מארֵחַ: לא היה מי שישתף איתה פעולה.

שבתי להיות לבד, אך כבר לא בודד.

בפעם הראשונה זה חמישים ימים צפיתי בשקיעה. השמיים האדימו, הציפורים שרקו בתזמורת מטורפת לפני החשכה, ופתאום הבנתי כמה יופי החמצתי.

למחרת שמתי לב שאני נהנה מהשהות בקוטי ‒ נהנה לקרוא, לאכול, לטייל ביער, להקשיב לציפורים, כל רגע היה מרתק והרגשתי כמו ילד. הגיע הערב. הייתי סקרן לדעת מה יקרה. כמו שעון, ההרגל לא איחר לבוא ותחושת הבדידות עמו, אך הפעם היה כוחה דל. לא האמנתי בה, לא היתה לה אנרגיה שיכולה להזיז אותי. שמחה הציפה אותי לידיעה שהתגברתי על הפחד העמוק והגדול ביותר שחשתי. נשארתי בקוטי עוד שבעים ימים ונהניתי מכל רגע.

הבנתי שללא השיפוטיות, הביקורתיות והפרשנות שלי, כמו "אני מסכן", "אני לבד", "כמה לבד הייתי בילדותי", "כמה לבד בוודאי עוד אהיה" ‒ ללא ה"מסכֵּנות" וכל הרחמים העצמיים המקופלים בה – הבדידות ריקה מתוכן, ושהדבר נכון לכל הרגשות והמחשבות שמתעוררים בי – הפרשנות שלי להם היא המעניקה להם נפח, ובלעדיה הם ריקים מתוכן. מדי פעם הבדידות מגיעה אליי לביקור, אך כיום אני יודע כיצד לטפל בה, יש בידי הכלים הנדרשים לכך.

להרשמה או למידע נוסף מלאו את הפרטים