זן

 זן בודהיזם

רק לתרגל את טבעך

ההיסטוריה מתחילה עם הבודהה אשר למד לפני 2,500 שנה. הוא היה נסיך והיה אמור לימים לשלוט על כל הודו, אך הוא בחר לחקור פנימה ולגלות את התשובה לשאלה:

למה בני אדם חייבים לסבול? ואיך להשתחרר מהסבל?

לאחר שהתעורר לטבעו האמתי ( דממה אינסופית מלאה באהבה וחמלה ) הבודהה החל ללמד את תלמידיו שהכל ארעי וריק ואיך להגיע לנירוונה.

הוא הרצה בכל מקום ברחבי הודו במשך 45 שנה ותלמידיו פשוט עשו ותרגלו את מה ששמעו. לא הייתה כתיבה, לא ספרים ולא דיונים, לא בדקו את דברי הבודהה, פשוט עשו.

בודהיזם בתקופה ההיא הייתה תרגול מדיטציה וחווית הנירוונה הייתה החוויה העמוקה מכל. ההשגה הגבוהה הייתה- אני זה היקום, היקום זה אני. להפוך את המיינד ליקום כולו.

מריקות מתעוררת צורה אמתית

לאחר שהבודהה הסתלק. תלמידיו נאספו וכתבו מה הבודהה אמר למען הדורות הבאים.

כתבים אלו נקראים סוטרות. כל סוטרה מתחילה “זה מה ששמעתי מפי הבודהה…”. עם חלוף השנים, לאחר מות הבודהה, תלמידיו יצרו את מה שנקרא היום “המהיינה”- אסכולת המרכבה הגדולה,

אשר מלמדת שמריקות באה צורה אמיתית, וזו האמת. אם אתה שומר על מיינד ריק אז המיינד שלך צלול, כך כל דבר פשוט משתקף על המיינד הצלול.

לימוד זה נהיה הלימוד הגבוה ביותר שניתן לקרוא אותו בסוטרות כמו לוטוס סוטרה, סוטרה Platform.

כשאסכולת ה”מהיינה” נלמדה היו הרבה דיונים והרבה דעות “הבודהה לימד את זה”, “לא הבודהה לימד את זה”.

הבודהיזם הפך מתרגול הדרך ללמידת הדרך. מתרגול מדיטציה והקשבה לבודהה לקריאת ושינון ספרים וסוטרות.

לימוד הסוטרות הפך יותר חשוב מתרגול טבעך האמיתי. דיונים ולדבר על הלימוד הפך יותר חשוב מלחיות את טבעך האמיתי.

תרגול אי- הידיעה

במשך השנים אחרי מות הבודהה, אנשים רק למדו את הסוטרות. נולדו אסכולות שונות בבודהיזם והן לא קיבלו אחת את השנייה.

לפני 1,500 שנה בודהידהרמה שהיה הפטריאך ה- 28 במספרו מהבודהה, המורה החי בדור שעדיין נשא את הגלימה והקערה של הבודהה כסימן להיותו המורה,

הגיע לסין ללמד בודהיזם. כשהגיע לסין הוא ראה שהבודהיזם כבר הגיע 300 שנה קודם ובסין הבודהיזם לא היה טהור- לא תרגלו, רק למדו מה הבודהה אמר,

התפללו לבודהה ובקשו בקשות. “התפלל וקבל אושר לחייך”. אנשים עסקו בצבירת חסד לחייהם.

שבודהידהרמה הגיע לסין הוא ראה שהמהות, העיקר אבד. ולכן החל לשנות זאת. ישנו סיפור מפורסם – כשבודהידהרמה הגיע לסין, הקיסר ביקש שבודהידהרמה יבוא ללמד אותו.

הקיסר סיפר לבודהידהרמה שהוא בנה אינסוף מנזרים, העתיק אינספור סוטרות וסיפק אוכל ולבוש וכל מחסור לאינסוף נזירים ואז הוא שאל את בודהידהרמה ‘כמה חסד הוא צבר’?,

בודהידהרמה השיב “שום חסד”.

זה היה ערעור היסודות של ‘התפלל וקבל אושר’ או הדרך לצבור חסד.

הקיסר אז שאל “מה הלימוד הקדוש והנעלה ביותר?”,

בודהידהרמה השיב “ריקות עצומה ללא שום דבר מיוחד בה”.

הקיסר היה נבוך ומבולבל אז הוא שאל “מי זה עומד לפני”? או במילים אחרות “מי אתה”?

בודהידהרמה השיב “לא יודע” ועזב.

בודהידהרמה נדד לצפון סין, וחי במערה תשע שנים ליד שאולין.

חיבור ישיר מיינד למיינד

לאחר 9 שנים יואי-קו, הפטריאך הבא לעתיד, ניגש למערה לפגוש את בודהידהרמה והתחנן “בבקשה למד אותי את הדרך”.

בודהידהרמה השיב “גם אם אספר לך, לא תאמין לי”. יואי-קו, בכדי להראות רצינות רבה, חתך את הזרוע שלו והגיש אותה לבודהידהרמה ואמר

“מורי: הכאב הוא איום, המיינד שלי בכאב איום, אנא השקט את המיינד שלי”.

בודהידהרמה השיב “תן לי את המיינד שלך והשקיט אותה עבורך”.

יואי-קו חיפש במשך עשרה ימים. חיפש וחקר היכן המיינד שלי? לבסוף התייאש ושב למאסטר ואמר “מורי, אינני מוצא דבר”.

בודהידהרמה השיב “אני כבר השקטתי את המיינד שלך”. יואי-קו שמע מילים אלו וחווה שחרור וחופש.

זה היה הלימוד הראשון בזן – תקשורת ישירה ממיינד למיינד, המורה והתלמיד נהיים לאחד.

המורה והתלמיד חולקים את אותה תבונה. העברת הדהרמה עוברת ממיינד למיינד.

דוגמא נוספת – הפטריאך הרביעי היה מאוד חולה כאשר היה בן 13. הבודהיסטים בעירו נהגו להיפגש בבית העירייה,

לאכול ולשמוע הרצאת דהרמה אך הוא היה כ”כ חולה שלא יכל להגיע.

יום אחד המסטר בא לבקרו, הנער אמר “מסטר, יש לי קארמה קשה מאוד. כנראה בגלגול קודם עשיתי הרבה מעשים רעים וצברתי קארמה רעה ולכן בגלגול הזה אני חולה.

בבקשה מאסטר שחרר אותי מהקארמה הקשה והכבדה הזו כדי שאוכל ללמוד דהרמה”.

המסטר השיב “יש לך קארמה קשה? אני אקל עליך. הראה לי את הקארמה הקשה שלך ואקח אותה ממך!”.

הנער חיפש וחיפש אך לא מצא. אמר למסטר “אינני מוצא את הקארמה הקשה שלי”.

המסטר השיב “אני כבר שחררתי את הקארמה הקשה שלך, אינך חולה”.

כל החולי נעלם והוא חווה תובנה עמוקה “אם אני לא חושב: 'אני חולה', אז אני לא חולה.

כך נהיה לתלמידו של המסטר ולימים נהיה הפטריאך הרביעי.

אל תיצור דבר

ההתפתחות הבאה בלימוד היה עם הופעתו של הפטריאך השישי אשר לימד “אם אין סיבה, אין תוצאה”, 

במילים אחרות או בשפת הזן – אל תיצור דבר, הישאר ריק וראה בעצמך שאין בעיה.

הוא כתב שיר למורו שהראה את תבונתו העמוקה: 

“התבונה היא ללא שורש/מקור, 

המראה הצלולה ללא עמדה (דבר שיחזיק בה). 

במקור כלום.

היכן האבק יכול להישאר?”

(ללא ה’אני’ האשליות מתפוגגות). 

כשהוא נתן למורו את השיר, מורו הסמיכו להמשיך את הדרך. כך הוא הפך להיות הפטריאך השישי.

תחילתו של תרגול הקונג-אן

(אירועים פומביים ושאלות פרדוקסליות ) סיפורי מורים ותלמידיהם החלו להתפרסם ולהיות השיחה היומית – הם סופרו כטיפים ושאלות אשר נקראות ‘קונג-אנים’ לתלמידים.

וכך הלימוד עבר מדור לדור כמו בסיפורים הבאים: הפטריאך השישי מפורסם בזכות קוגנ-אן זה:

שני נזירים מסתכלים על דגל מתנופף ברוח והחלו להתווכח מה זז?. 

אחד אמר “הדגל זז”, השני אומר “לא, זו הרוח שזזה”.

הפטריאך השישי שעמד והתבונן מהצד שמע אותם ואמר: “לא הדגל שזז ולא הרוח שזזה אלה המיינד שלכם זז”.

פה נולדה השאלה מהו המיינד? ומה טבעו? זהו לימוד ישיר למיינד.

כשהפטריאך השביעי לעתיד הופיע בפני המאסטר, שאלו המסטר “מאין באת?”, “באתי מהעיר צ’ונג”. שאל אותו המסטר “מהו הדבר שבא מצ’ונג?”

לא ידע הפטריאך השביעי לענות, פשוט חווה ‘לא יודע’. בזן אומרים שפה החלו נזירים לשבת עם השאלה ‘מה אני?’ אך במקור גם הבודהה, בודהידהרמה והפטריאך השישי,

ישבו כולם ושאלו ‘מה אני?’ וענו “לא יודע”. שמונה שנים ישב וחקר מה הדבר שבא מצ’ונג? אחרי שמונה שנים הוא חזר למאסטר ואמר בוודאות מוחלטת. אפילו להגיד שזה דבר, זו טעות. מיד הפטריאך השישי הסמיכו. 

אחריו הגיע הפטריאך השמיני מה-גו’ אשר לימד לשאלה ‘מה זה בודהה? המיינד שלנו הוא בודהה ובודהה הוא המיינד שלנו.

לאחר מכן שינה ואמר “אין מיינד, אין בודהה”. בודהה זה לא דבר, זה לא מיינד, אז מה זה?

ישנו סיפור מפורסם על מה-גו’ ותלמידו פה-צ’אנג. שניהם טיילו בשדה מחוץ למנזר וראו אווזים עפים. 

מה-גו’ שאל “לאן האווזים עפים?”,

פה-צ’אנג ענה “האווזים עפים צפונה!”. 

“צפונה?” אמר מה-גו’ וצבט בחוזקה את אפו של פה-צ’אנג.  אשר צווח מרוב חוזק הצביטה. באותו הרגע פה-צ’אנג חווה הארה.

באותו הרגע לא היה צפון במיינד שלו. כשהם חזרו, פה-צ’אנג.  עדיין ייבב מהכאב באף. 

חבר שאל אותו “למה אתה מייבב?”, פה-צ’אנג השיב “לך ושאל את הזן מסטר”.

אז החבר הלך למסטר ושאל למה פה-צ’אנג מייבב? 

מה-גו’ השיב “לך ושאל את פה-צ’אנג”. החבר חזר ואמר המאסטר אמר לשאול  אותך.

פה-צ’אנג. החל לצחוק. החבר אשר חשב שפה-צ’אנג. השתגע, עזב אותו. 

לייבב על דבר או לצחוק עליו, זהה או שונה?

ענה בפשטות, תשובה ישירה לשאלה

לאחר פה-צ’אנג חלה עוד התפתחות- הופיעו מורים רבים,  לשאלה ‘מה זה בודהה? מהי האמת?’ נהיו הרבה תשובות אפשריות. 

מורה אחד אמר: “חרא יבש על מקל”, אחר לימד “שלושה ק”ג פשתן”. ותשובתו המפורסמת של גו’-שו לשאלה: למה בודהידהרמה הגיע לסין?

“עץ הברוש עומד בגינה”. אלו היו תשובות פשוטות וישירות, ישרות לנקודה. לאחר מכן התפתחו חמישה בתי-ספר לזן. טכניקות רבות הופיעו. 

הרבה אינטלקט והרבה פילוסופיה הופיעה. שאלות רבות אשר נקראות “מקרים ציבוריים- דיאלוגים בין מורה לתלמיד תועדו בכמה ספרים. 

שאלות אלו ותרגול הזן הפך להיות שיח רק של הנזירים והתרחק מן האדם הרגיל.

אנשים החלו לחפש משמעות נסתרת מאחורי המילים והשאלות של המורים הגדולים.

לחולל קסמים

הזן הפך מורכב ומרוחק מאנשי היום-יום רק העילית למדו. התחילו להופיע פתגמים כמו: “תרנגול העץ בוכה, נמר האבן עף בשמים”. 

רוב האנשים לא הבינו. הזן התרחק יותר ויותר. בזן אומרים:” השיער שלך מופיע גבוה מהראש שלך”. (שיער בזן/ בודהיזם משמעותו בורות). 

שאלה שהתעוררה באותה תקופה בסין: האם ראית את הקרניים של הארנב? שוב אנשי היום-יום לא הבינו דיבור זה. 

הזן החל לחפש משמעויות נסתרות מאחורי המילים. מכיוון שהמילים לא ביטאו שום משמעות. זה התחולל לזמן מה ואז הלימוד התחדד וחזר להיות שוב ישיר. 

בקוריאה, מורי היקר זן מאסטר סונג-סאן שם דגש על כך, ולשאלה מה זה בודהה? הופיעו תשובות כמו כשהאביב מגיע, הדשא צומח מעצמו. או לשאלה מהי האמת? השמיים כחולים, העצים ירוקים. הלימוד חזר לשקף את האמת כפי שהיא ולחבר פעולה נכונה.

פעולה נכונה מתעוררת מתוך האמת

בזן אנו שואלים: מהו טבעי האמיתי? ומהי הדרך האמיתית? זהו עדיין הלימוד ביפן, קוריאה ובסין. 

אנו מתחילים ללמוד את טבענו האמיתי ואת הדרך האמיתית/ הנכונה.

הכוונה דרך שמיטיבה עבורך ועבור היקום כולו. במילים אחרות מהי הפעולה הנכונה של האמת?, מהי הפעולה הנכונה של טבעך האמיתי?

הפעולה הנכונה של חווית טבענו האמיתי מאוד חשובה. אנו פועלים מתוך אהבה וחמלה למען כל הברואים. החקירה העצמית עברה הרבה שינויים עם כל המורים הגדולים בדרך

וכיום אנו חוקרים את אותן שאלות בסיסיות ששאלו כל המורים ‘מה אני? מאין באתי? ולאן אני הולך?’.

בבתי ספר שונים בזן הפוקוס שונה. חלקם מתמקדים בחוויית הארה- מהי הארה? הם רוצים להשיג את האמת, אך לא תמיד מחברים את הלימוד, התרגול והיישום לחיי היום-יום שלנו.

דרך הזן היא סוג של מהפכה. הלימוד, התרגול והיישום חשובים לחיינו. השאלה שאנו רוצים לשאול היא: איך אנו מחברים את הדרך לחיינו? ואיך התרגול שלנו עוזר לכל הברואים?

אם זה עוזר לך, זה יעזור לאחרים, יעזור לכל העולם. כך הלימוד והתרגול שלנו יוצר שלום עולמי. ישנם הרבה מאוד דעות בעולמנו, היקשרות לדעותינו גורמת לנו סבל רב.

לכל דת יש את הדעה שלה, גם לכל אדם יש לו את דעתו. אנו נקשרים לדעות מכיוון שאנו חושבים שהן הכי נכונות וצודקות. מורי תמיד אמר “זוהי המחלה של עולמנו, 

כך אנו מפצלים ומפרידים את עצמנו מהעולם. מאוד חשוב שנתעורר, נניח לדעותינו ונעשה שלום. זהו שלום עולמי אשר מתחיל מהשלום הפנימי.

מנחה זן עבר הכשרה במרכז Become One ללמד את הטכניקות המדיטיביות והעקרונות האוניברסליים הבודהיסטים.

מנחה זן עבר הכשרה במרכז Become One ללמד את הטכניקות המדיטיביות והעקרונות האוניברסליים הבודהיסטים. וקיבל על עצמו את 10 כללי המוסר ובכך הוסמך למורה לדהרמה. 

מורה זן (דהרמה מאסטר)

תלמיד שקיבל אישור ( אינקה ) מזן מאסטר ללמד את דרך הזן –

הכוללת את הלימוד הישיר לעצמך, טכניקות המדיטציה, הכלים, העקרונות הבודהיסטים 

ושאלות הזן ( קונג-אנים ) המביאות לראיה נכונה ופעולה נכונה בחיי היום-יום.

זן מאסטר

לאחר שש שנים לפחות של המשך תרגול ולימוד כמורה זן.

התלמיד (מורה הזן) מוזמן להתעמת עם זן מאסטרים מבתי ספר שונים בזן ולקבל את אישורם – 

כך לבסוף הוא מוסמך להיות זן מאסטר בעצמו. נאמר שבנקודה זו המאסטר והתלמיד חולקים את אותו המיינד.

נזיר זן

אדם שבחר לקחת עליו את כללי הנזירות- כללי המוסר.

חמשת כללי המוסר הראשיים הם:

לא להרוג, לא לשקר, לא לגנוב, לא סקס, לא אלכוהול וחומרים משכרים. 

הנזיר מקדיש את חייו בין אם לתקופה של מספר שנים או כל חייו ללמוד את עצמו וללמד אחרים.

מרכז זן

מרכז בו מתרגלים, לומדים ומיישמים את דרך הזן והבודהיזם – בה מפתחים שלווה, חופש ופעולה מיטיבה. 

במרכז שלנו אנו שמים דגש על הלימוד, תרגול המדיטציה ופעילות קהילתית ביחד.

מדיטציית זן

מדיטציית זן זה מאוד פשוט, מה אתה? בעולם הזה הרבה אנשים מחפשים את האושר מחוץ לעצמם, אך אף אחד לא מבין את הטבע האמיתי אשר בתוכו. במילים אחרות אנשים לא מבינים את עצמם ועל מהם החיים האלו?

כולם אומרים “אני”” – “אני רוצה את זה, אני אוהב את זה …”אבל אף אחד לא מבין את ה”אני” הזה.

לפני שנולדת, מאין ה”אני” שלך בא?, כשתמות, לאן ה”אני” שלך ילך?, אם אתה שואל בכנות, “מה אני?”

במוקדם או במאוחר, תיתקלו בקיר שבו כל חשיבה היא מנותקת.

אנחנו קוראים לזה “לא יודע.” זן הוא תרגול המיינד “שאינו יודע” רגע אחרי רגע ובכל מקום.

כאשר הולכים, עומדים, יושבים,  בזמן שכיבה, דיבור, שתיקה  בזמן שהנך נע, נח.  בכל עת, בכל מקום,

בלי הפסקה – מה זה זה? רגע אחד הינו אינספור עידנים.

מדיטציית זן פירושה תרגול המיינד שאינו יודע, כאשר אנו שוהים ב”לא יודע”. החשיבה נקטעת, נעצרת, נאלמת.

ברגע זה אנו שבים לטבענו האמתי שהוא שקט אינסופי וחופש מוחלט.

מתוך כך כאשר אנו עושים משהו, אנו עושים מכל הלב 100% כל כולך בעשייה.

בעת נהיגה, רק לנהוג; כאשר אוכלים, רק לאכול, כאשר עובדים, רק לעבוד.

לבסוף, המיינד שלך מתבהר. ואז כשאתה רואה את השמים, יש רק כחול.

כשאתה רואה את העץ, יש רק ירוק. המיינד שלך הוא כמו מראה נקייה. כשאדום מופיע, המראה משקפת אדום;

כשלבן מופיע המראה משקפת לבן.

אדם רעב מופיע מולך, תן לו משהו לאכול.

אדם צמא מופיע מולך, תן לו משהו לשתות.

המיינד הזה כבר מלא באהבה וחמלה למען כל הברואים.